כשהילד שלי חוזר מהגן, מיד אחרי שהוא משיב על השאלה הידועה: "איך היה בגן?" ותשובתו היא – "כיף!" האיפון שלי כבר בידו, מוריד משחקים וגולש

אתם מכירים את השיר "חבל שאי אפשר ללכת ערומים?" זאת שאלה מצוינת למה אי אפשר ללכת ערומים ליד הילדים? הרי כשהם נולדו, טיפלנו בגופם הערום,

" אמא אבל למה אני הוא לא עושה כלום?!" בכל פעם כשאנחנו מסיימים את ארוחת הערב וצריך להוריד את הכלים מהשולחןתמיד אחד הילדים מתלונן שהוא עושה

כי איך אפשר שלא לרחם על ילד קטן מצונן שנשאר בגן? מה יהיה? איך הוא יסתדר? כי איך אפשר שלא לרחם על ילד קטן שהמורה צעקה

אסור לריב ליד הילדים! ההורים צריכים להציג חזית אחידה אחרת הילד יתבלבל האומנם?  גישה זו הייתה מקובלת בדור הקודם אך האם היא ישימה גם לתקופה הנוכחית? בואו

אני זוכרת את הרגע בו אחותי אמרה לי "אני לא מבינה למה הפסיכולוגית אמרה לך שאת לא מחזקת את הילד? הרי את כל הזמן אומרת

למה הם לא זזים?! מה זה הפקק הזה?! עוד עשר דקות אני צריכה להוציא את בני מהגן! שוב אני אקבל את הפרצופים של המטפלותעם זה אני

"מה שאני לא עושה בשבילה – זה תמיד נגמר בעצבים!" קיטרתי לחברה בעבודה על ביתיאיך את מעירה אותה בבוקר? היא שאלהמה זאת אומרת עניתי, בקולה שמעתי