הדרכת הורים, שיטת אדלר  

 

בעיות רגשיות אצל ילדים - איך מכינים את הילדים לקייטנה?

הדרכת הורים 

 "אמא אני לא רוצה ללכת לקייטנה "

 "למה חמודי?

 " לא כייף לי , משעמם "

 " אבל יש לכם הרבה פעילויות כיפיות "

 " לא רוצה , לא בא לי"

אם גם לכם השיחה הזאת נראית מוכרת , אם גם אתם חושבים שהיא עשויה להתרחש בשבוע הראשון של הקייטנה המשיכו לקרוא את הכתבה. 
אכן קייטנה זה לא תמיד כייף. 
הסיבות שאנחנו שולחים את ילדנו לקייטנה הן: סידור לילד, כולם שולחים לקייטנה , החופש הוא גדול ומשעמם . 
אחרי שבחרנו קייטנה, זה הזמן להכין את הילד/ה לקראת הקייטנה. 
מעבר לקייטנה , דורש התאקלמות חדשה עם מסגרת בלתי ידועה {בדומה ליום הראשון בגן / ביה"ס} 
לכן עלינו לנקוט בפעולות הבאות:

תיאום ציפיות – בעזרת מיומנויות – הקשבה , עידוד , שיתוף , התייעצות

-נשתף את הילד/ לגבי הסיבה שבחרנו לרשום אותו לקייטנה.

-נשתף אותו לגבי האפשרויות שבחנו

-ניתן לו את מירב הידע לגבי התכנים , הילדים המשתתפים וצוות הקייטנה.

-נתייעץ איתו מה לדעתו כדאי לעשות ביום הראשון

-נדבר על ההשלכות החיוביות וכן גם על ההשלכות השליליות ומהן דרכי הפתרון האפשריות להתמודדות עם האתגרים בקייטנה.

-נקשיב לחששות , זה טבעי {אין צורך לבטל אותן }

חשוב לנו לזכור , שזאת מסגרת חדשה לנו ולילד/ה . לכן ייתכן כי הילד/ה יחווה תחושת תסכול .

זה המקום שלנו לראות זאת כאתגר שלנו ושל הילד/ה להתמודד עם קשיים . לחזק את המיומנויות החברתיות שלו וכן את תחושת המסוגלות והעצמאות .

הורים אשר הגיעו אלי וקיבלו כלים יישומים , יודעים כיצד להתמודד עם מצבי תסכול וחיזוק הילד/ה בחוויה החדשה.

לנו ההורים ישנם זיכרונות רבים כשאנחנו היינו בקייטנות , חלקן נעימות וחלקן פחות . 
זכרו את הכוחות שהיו בכם ואת החוויות המלמדות לחיים . 
ואכן בקייטנה יש גם כייף 
שוקו ולחמנייה , מי צריך יותר מזה. 
חופשה נעימה 

הדרכת הורים 

בעיות רגשיות אצל ילדים - חבל שאי אפשר ללכת ערומים

הדרכת הורים 

אתם מכירים את השיר "...חבל שאי אפשר ללכת ערומים !..." ?

זאת שאלה מצויינת. למה אי אפשר ללכת ערומים ליד הילדים? הרי כשהם נולדו, טיפלנו בגופם הערום, נהנו מהמגע, מהריח –הכל היה טבעי. גם מהמקלחות המשותפות," והטוכסים" הערומים על החוף. הכל היה עם שמחה.

עד שביום אחד זה קרה. ילדי הקטן אמר לי : "לא כיף לי לראות לך את הפיפי!"
חשתי עצב ובושה. אני גדלתי בבית מעדה מסויימת, שבו הערום היה טבעי. לכאורה, מעולם לא שמחתי לראות גופים ערומים, בוודאי שלא את של הורי פשוט כי זה מגעיל!
בעלי מאידך גדל בבית מעדה אחרת ומעולם לא ראה את משפחתו במערומיה. 
ילדיי כאמור הם ילדי תערובת ולכן השאלה היא, ע"פ איזה דפוס עלינו לגדל את ילדינו?

בגיל 5 בערך, מתחילים הילדים להבין כי יש שוני בין בנים ובנות. מתחילה המודעות לאברי המיןוהבידול. לכן חשוב להסביר לילדים מהם הגבולות בנושא המיניות.

יש לחנך, שאומנם כאשר ההורים שוטפים אותם, הם נוגעים באברים הפרטיים (גם הטוסיק הוא איבר פרטי) אך לאיש זר אסור לגעת באזורים אלו. 
כאשר הילדים מפנימים כי יש גבול והמיניות היא נושא, הם מבקשים שיכבדו את המיניות שלהם.

 אז מה הקשר להורים ערומים? 
הורים ערומים משדרים לילד שהם לא מכבדים את המיניות שלו.

ילדי הוא ילד בריא אשר הביע בצורה ישירה את הסתייגותו לערום שלי. הפתיחות והקרבה אפשרה לו להביע את רגשותיו.

וכך קרה, שמאז שהחלו ילדיי להתפתח מינית, מעולם לא ראיתי אותם ערומים.
מאידך לא הפכתי את הערום שלי למשהו שאני מסתירה אותו. כאשר הילדים נכנסו למקלחת, אמרתי להם שאם הם רוצים הם מוזמנים להישאר, אך אם זה לא נעים להם אני אכבד את בחירתם.

כמובן שהם יצאו מהחדר בריצה!

אמנם יש משהו עצוב בהתנתקות הזאת הסימביוטית בין ההורה לילד, אך גם שמחה, לראות את ילדנו גדל ומפתח את האינדבדואל הייחודי לו  ובשל כך עומד על שלו.

כיום, לאחר שילדי בגרו, אני "מסניפה" תינוקות של אימהות אחרות ותוהה בליבי - מדוע אי אפשר ללכת ערומים?

מהי הבחירה שלכם? כיצד תגדלו את ילדכם? כמו בבית של בעלי או כמו בבית הוריי?

הדרכת הורים 

בעיות רגשיות אצל ילדים - הפיקו מהאפיקומן: על תסכולים של ילדים בליל הסדר ובכלל

הדרכת הורים 

אתם מכירים את הזמן הזה, אחרי שסיימתם לקרוא את ההגדה, הבטן מלאה וכל מה שבא לכם זה ללכת לישון?

זה הרגע המתוק לפני סרט המתח שנקרא "האפיקומן".

לכאורה, זה אמור להיות משחק ילדים משעשע. אך במציאות זו "מלחמת עולם". התחרות על מציאת האפיקומן תמיד נגמרת בבכי של ילד קטן... ומי רוצה ילד קטן ובוכה כשכל מה שבא לו זה ללכת לישון?!

טוב אז... אשמח לשתף אתכם על הדרך הייחודית שבה ניסיתי למזער נזקים:

נסיון א'– לשים חתיכות מצה מוחבאות מראש במקום שקל למצוא לכל הילדים  ולאחר שכל הילדים מצאו את חתיכות המצה שלהם הם זוכים בפרס לכל אחד.

תוצאות ניסוי א': חולצה קרועה וילדים צורחים. אתם בטח רוצים להבין איך זה קרה ? הרי לכאורה סגרתי את כל הקצוות: כולם מקבלים, עבודה קבוצתית. מה השתבש? הילדים נלחמו מי ימצא ראשון את המצה.

לאחר ניתוח מעמיק עברתי לנסיון ב': כל ילד מחפש בתורו.
תוצאות ניסוי ב' : "זה לא פיייייייר!!! למה אני מחפש אחרון??" 
בכי.

נסיון ג': הגרלה לגבי תורות החיפוש.
תוצאות ניסוי ג': הילדים מצאו מצות וקיבלו כסף, אך היו משועממים. מסקנה: יותר קל לתת לילדים כסף בלי כל הסאגה הזאת...

מהו הלקח? במשחק יש מתח, מפסידים ומנצחים. לילדנו קשה להתמודד עם ההפסד והתסכול שבא בעקבותיו ולכן ניסיתי לייצר מציאות ללא הפסד וכך למנוע מילדיי תסכול  ו..... שיהיה לי מספיק שקט באוזניים כדי לשמוע את כפתור מכנסיי נפתח.

כהורים, עלינו לבחור: מה חשוב לנו? שקט או בכי? ילדים מתוסכלים בוכים כי זה טבעי. כולנו רוצים לבכות במצבי תסכול. 
אנחנו לא יכולים למנוע תסכול, אך מתפקידנו ללמד אותם להתמודד עם מציאות מתסכלת. לדוגמא : הפסד במציאת האפיקומן.

איך עושים את זה? בחיי היום יום יש הרבה סיטואציות של תסכול. האתגר שלנו הוא לראות במצבים אלה הכנה לקרב החיים. לא לפתור את הסיטואציה, אלא לתת לילד לחוות את הרגש הלא נעים ובמשך הזמן לאפשר לו ללמוד שלא כל תסכול הוא הרסני לתחושת הערך שלו.

להסתכל על סיטואציות כפי שהן - בעיות שיש לפתור.

אנחנו כהורים, יכולים למקד את הילד בבעיה ולאפשר לו למצוא את הדרך הייחודית שלו לפתרון הבעיה . לשקף מגוון אפשרויות בחירה כשהמטרה ברורה. 
לכן, אם לא תרגלתם "מצבי תסכול" לפסח הקרוב , אל תשלחו את ילדכם לקרב כאשר לא עשה אימונים, כי בסופו של דבר זה ייגמר בכאב.
כדי לבחון אם עשיתם עבודה טובה והכשרתם את ילדכם להתמודדות , יש לכם שנה שלמה עד לפסח הבא להכין אותם לקרב.

במה אתם בוחרים השנה? האם לא הגיע הזמן שנצא מעבדות לחרות?

חג פסח אביבי נעים וטעים!

הדרכת הורים